אימות תצהיר בקרית מוצקין
תצהיר הוא מסמך משפטי במסגרתו אדם מעיד על עובדות כנכונות, ברמת ידיעה מסויימת המפורטת בתצהיר – ידיעה אישית, למיטב הידיעה ובמקרים חריגים עפ"י ייעוץ משפטי או אחר.
בעצמם החתימה על התצהיר, מתחייב האדם שאם הצהיר מידע שאיננו אמת – הוא יהיה צפוי לעונשים הקבועים בחוק, בענייננו – סעיפים 237-236 לחוק העונשין – עדות שקר, עבירה שהעונש המקסימלי עליה הוא 7 שנות מאסר. הנחת המחוקק היא שאדם לא יסתכן באמירת שקר כאשר הוא צפוי לעונש של עד 7 שנות מאסר. אדם המגיש תצהיר בהליך משפטי יכול שיזומן להיחקר על התצהיר, חקירה שבמסגרתה יעומת עם עובדות סותרות במטרה לערער את גרסתו.
לכן, יש חשיבות רבה בניסוח התצהיר:
- שהמצהיר יקרא אותו ויבין את תוכנו – שהתצהיר ינוסח בשפה פשוטה, כזו שתואמת את צורת הדיבור של המצהיר – במילים של המצהיר. אין דבר יותר גרוע מתצהיר שמכיל ביטויים והתחכמויות שבזמן אמת המצהיר אינו יודע למה התכוון או מה משמעות הביטוי.
- הגדרה נכונה של הדברים שהמצהיר מצהיר – אם המצהיר מצהיר על עובדה מסוימת "מידיעה אישית" – הסיכון אם יימצא דובר שקר הוא גדול – הוא מצהיר שהוא אישית יודע, ואם הוא לא יודע שלא יצהיר שכן. מנגד, אם כל התצהיר הוא "לפי מיטב האמונה" או "לפי ייעוץ משפטי" – התצהיר יכול לפספס את מטרתו כי הוא אינו מעגן גרסה סדורה, ולמעשה אומר ש"מישהו אחר יודע יותר ממני עדיף שתלכו אליו".
תצהיר משמש כראייה להוכחת העובדות הנטענות בו בהליכים בפני בתי משפט, אך גם בפני גורמים אחרים, המבקשים להסתמך על ההנחה שאדם לא ישקר בתצהיר.
חתימה על תצהיר נעשית בדרך כלל בפני עורך דין. עורך דין יאמת תצהיר אך ורק בנוכחות פיסית של המצהיר מול אותו עורך דין. לא ניתן לאמת תצהיר בטלפון, בפקס או בוידאו-קונפרנס (החלטת ועדת האתיקה הארצית מס’ 288/07). בדרך כלל, עורך דין יכול לאמת תצהיר גם אם אינו מייצג את מי שמצהיר ואפילו לא מכיר את התיק בכלל – זאת מאחר שעורך הדין אינו אחראי לאמיתות הדברים הנטענים, אינו בודק אותם (ולרב גם לא יכול לבדוק אותם). עורך דין צריך להימנע מלאמת תצהיר אם ידוע לו מידיעה אישית העובדות הנטענות בו אינן נכונות.
ישנם שני סוגי תצהירי – תצהיר רגיל, שבו כל סעיף מפרט את האמור בו, ותצהיר מקוצר (מכונה גם בגצ"י) שבו הדברים נטענים על דרך ההפניה.
דוגמא לתצהיר רגיל:
דוגמא לתצהיר בגצ"י:
אשמח לסייע באימות תצהיר.
לקריאה נוספת:
הגדרת הליך שיפוטי בפקודת הראיות:
"הליך שיפוטי" – כל הליך לפני בית משפט, בית דין, רשות שיפוטית, ועדת חקירה או אדם המוסמכים להשביע עדים;
סעיף 15 לפקודת הראיות:
תצהיר שבכתב כראיה בדין
15. (א) מקום שמותר לאדם על-פי דין, או שנדרש אדם, להוכיח דבר על-ידי תצהיר בכתב, בשבועה או בהן צדק, יהיה תצהירו בכתב ראיה כשרה, אם הוזהר המצהיר כי עליו להצהיר את האמת וכי יהא צפוי לענשים הקבועים בחוק אם לא יעשה כן.
(ב) האזהרה לפי סעיף קטן (א) תינתן, ונתינתה תאושר על פני התצהיר, על-ידי אחד מאלה:
(1) שופט;
(2) דיין בבית דין דתי;
(3) היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה, פרקליטי מחוז, פרקליטי נפה, וסגני פרקליט המדינה ופרקליטי המחוז ועוזריהם;
(4) עורך-דין;
(5) ראש רשות מקומית;
(6) אדם אחר שהסמיכו לכך שר המשפטים[1].
סעיפים 237-236 לחוק העונשין:
236. בסימן זה, "עדות" – אמרות בעל פה או בכתב שנאמרו לשם ראיה, למעט אמרות שלא בשבועה מפי נאשם בהליך פלילי, ולרבות חוות דעת שניתנו לשם ראיה ותרגומים מפי מתרגם בהליך שיפוטי.
עדות שקר [א/117, 118] [תשל"ג]
237. (א) המעיד בהליך שיפוטי, ביודעין, עדות כוזבת בדבר מהותי לגבי שאלה הנדונה באותו הליך, הרי זו עדות שקר, ודינו – מאסר שבע שנים; עשה כן בעד טובת הנאה, דינו – מאסר תשע שנים.
(ב) לענין עדות שקר אין נפקא מינה –
(1) אם ניתנה העדות בשבועה או בלא שבועה או בעיצום אחר שהותר על פי דין;
(2) באיזו צורה או טקס השתמשו להשבעת המעיד או לחיובו באמירת האמת, ובלבד שהיו בהסכמתו של המעיד;
[תשכ"ט]
(3) אם בית המשפט, בית הדין או הרשות השיפוטית או ועדת החקירה היו מורכבים כראוי או יושבים במקום הראוי, ובלבד שפעלו, כל אחד בתפקידו, בהליך שבו ניתנה העדות;
(4) אם המעיד הוא עד כשר ואם העדות היא קבילה בהליך השיפוטי.