הקדמה
במאמר זה אסקור את אתגרי מקצוע עריכת הדין כפי שפורטו בספרו של פרופ' ריצ'ארד סוקינד Tomorrow's Lawyer אבחן את התממשותם בישראל, האתגרים הייחודיים שהם מציבים, ופתרונות אפשריים.
המאמר נכתב על רקע הבחירות מתקרבות לראשות לשכת עוה"ד עקב התפטרותו של ראש לשכת עורכי הדין בעקבות פרשה בעלת שם מביך שאמנם טרם הורשע בה איש, אך הפגיעה שגרמה באמון הציבור במערכת המשפט עלולה להתברר כאנושה. ברקע אף נשמעים קולות בקרב עורכי דין לבטל את כל מוסד לשכת עורכי הדין. מטרת המאמר הזה היא לתת חומר למחשבה לאלה שמבקשים את טובת הלשכה לעמוד בראשה ולהובילה בעולם החדש, וגם לאלה שקוראים לבטל את הלשכה. אני סבור שבישראל אין מספיק כתיבה חשיבה ופעילות סביב הנושא "עתידו של מקצוע עריכת הדין", ולכן מצאתי לנכון להעלות את הדברים על הכתב במהלך בוקר יום 24.1.19 ולפרסם אותם, בלי יותר מדי תיקונים.
המאמר לא נכתב במתכונת אקדמית והוא נעדר אסמכתאות ומראי מקום. לכן כל הערכה לא ממוסמכת היא שלי בלבד ואפשר ורצוי להתייחס אליה בצורה ביקורתיות. יצוין שאסמכתאות לרב ניתן יהיה למצוא ברשתות החברתיות בקבוצות סגורות לעורכי דין, שחבריהן שייקראו מאמר זה יידעו בדיוק למה אני מתכוון, לפחות בחלק מהדברים.
נתחיל.
שלשת האתגרים של מקצוע עריכת הדין לפי סוסקינד:
- The "more for less" challenge
- Liberalization
- Information technology
[1] The "more for less" challenge
הציבור רוצה יותר שירות משפטי בפחות כסף. למעשה, מי שיכול להרשות לעצמו שירות משפטי הם אנשים פרטיים עשירים (כי יש להם כסף) והעניים ביותר (כי הם מקבלים אותו בחינם מהסיוע המשפטי). שכבת הביניים לא יכולה להרשות לעצמה שירותים משפטיים בהיקף הדרוש לה, ולכן היא נאלצת "לקצץ" ו"לחפף" – למרות שכמות האתגרים המשפטיים רק עולה.
בשכבת הביניים נמצאים אנשים פרטיים מ"שכבת הביניים", עסקים קטנים אבל, מסתבר, גם תאגידי ענק עתירי משאבים שנדרשים לייעול וקיצוץ מתמיד בתקציבים המשפטיים שלהם.
לדוגמא – בישראל הבנקים שהעסיקו באופן מסורתי משרדי עורכי דין חיצוניים רבים לצורך גבייה, מנסים לצמצם את היקף הפעילות ומפנימים חזרה את פעילות הגבייה באמצעות מרכזי גבייה. קודם לכן, לאורך תקופה ממושכת הגדילו הבנקים את הדרישות האדמיניסטרטיביות ממשרדי עורכי הדין החיצוניים (דבר שמעלה את העלות לאותם משרדים), אך זאת מבלי שהשכר הטרחה השתנה באופן משמעותי. אני ער לכך שהדבר הזה נעשה גם על רקע תיקוני חקיקה שהם חלק משינוי תנועת המטוטלת בתחום חדלות הפירעון, אולם השינויים האלה (והשינויים שיבואו בעתיד הקרוב) הם שינויים שקורים גם בתחומים אחרים (בעקבות שני האתגרים האחרים [2] ו- [3]).
האתגרים האלה בישראל, להערכתי, הובילו לפילוג עצום בין המשרדים הגדולים שעל לקוחותיהם נמנים התאגידים הגדולים, לבין המשרדים הקטנים. הגדולים מתמזגים תכופות כדי להתייעל ולשמר על שולי הרווח של העומדים בראשם (שכר עוה"ד הזוטרים השכירים בהם גם נשחק וכמות העבודה שלהם רק עולה), ואילו המשרדים הקטנים נשחקים והכנסותיהם יורדים לרמות שבהן הם אינם יכולים להרשות לעצמם עורכי דין שכירים אלא בשכר זעום שאינו מכבד את המקצוע (אם לא גרוע מכך – שהפעילות שלהם גובלת בהפסד).
נוסף לכך שהתרבות הארגונית ותרבות ההעסקה ברב משרדי עורכי הדין לא היתה צופת פני עתיד, בלשון המעטה. גם בשלב שבו שולי הרווח היו גבוהים, עו"ד מעסיקים העדיפו לשלם פחות, לדרוש יותר וגם למנוע מעוה"ד השכירים את הידע הדרוש לצורך התנהלות עצמאית בתחום. החשש המובן שלהם היה שעוה"ד השכיר יעזוב ויפתח משרד משלו. החשש הזה התממש כמובן, אבל אותם עורכי דין יצאו לדרך עצמאית, לרב, מבלי שהיתה להם מתודולוגיה נכונה לתמחר את שכר טרחתם. בשלב שבו כמות עורכי הדין העצמאיים גדלה (בעקבות אתגר הליברליזציה [2] והשחיקה בשכר בגלל אתגר [1]), יצאו אל השוק עורכי דין חדשים שלא ידעו לתמחר, ולא הבינו ששכר הטרחה מכיל מספר רכיבים – לא רק תשלום עבור זמן העבודה בפועל אלא גם רכיב סיכון על עבודה נוספת שתידרש, וכן רכיב ביטוח ללקוח.
מצד שני טכנולוגיית המידע (אתגר [3]) סיפקה ומספקת גם הוזלה והקלה רבה בעבודה, כך שתמחור נמוך שגוי עדיין נותר "כלכלי" (בנטרול רכיב הביטוח ללקוח – האפשרות של הלקוח להיפרע נזקיו מהביטוח המקצועי של עוה"ד). כך הגענו למצב שבשוק רכישה וקנייה של דירות שכר הטרחה נשחק מאוד, למרות שבעסקאות מסוימות שולי הרווח לאו דווקא נשחקו. למשל, עסקת מכר דירת מגורים בבית משותף ללא משכנתא שרשומה בטאבו, מול קולגה ענייני ומקצועי – ניתן לערוך ביעילות גדולה יותר, לקבל את המידע הדרוש לבדיקה מקדמית באופן מקוון, לנהל מו"מ באופן מקוון, לדווח לרשויות המס תוך כדי החתימה באופן מקוון, לרשום הערות והעברות באופן מקוון. כל אלה חוסכים את עלויות ההעסקה והעלויות המשרדיות של אותה "פקידת טאבו" שהיתה יוצאת ל"סבב ביקורים". גם חלק מהאגפים ברשויות המדינה, בעקבות שינויים שכפו עליהן להשתפר ברמת השירות, פועלים ביעילות ומיגרו במידה רבה את תופעת "הפקיד העצל והמתעלל", זה שמתמוגג למראה שגיאה טכנית שמאפשרת לו לדחות בקשה ו"לשגע" את הפונה ב"לך ובא" מבלי לומר לו מה השגיאה. הפקיד היום הוא עובד בן דור ה- Y ו- Z , שלא היה רוצה לקבל שירות כזה בעצמו, יש לו יעדים והוא לא מוכן ולא רוצה להתעסק בשטויות וויכוחים כל היום; ולכן הוא לא מהסס לפנות מיוזמתו כדי להסביר מה השגיאה ואיך לתקן אותה.
אם נחזור לבעיית תמחור שכר הטרחה על רקע אתגר [1] – נאמר שגם לשכת עורכי הדין לא ממש סייעה. השתלמויות בודדות בנושא היו לרב תיאורטיות באופן מצחיק, כשלמעשה המרצה לא פעם נהג כאותו עו"ד מעסיק שלא באמת רצה לגלות את כל הקלפים מחשש לתחרות (מה גם שאותו מרצה לא עסק בכל תחומי המשפט). כך גם נמנעה לשכת עורכי הדין מלערוך רפורמה מקיפה במסמך שנקרא "שכר הטרחה המינימלי המומלץ". התעריפים במסמך זה אולי עודכנו מעת לעת אבל לא המבנה והשירותים. כך למשל, הפרק "שירותים מחוץ לבית המשפט" הוא הפרק ה- 11 והאחרון, ומתיימר, בכ- 3 עמודים לפרט את כלל השירותים מצוואה ועד רישום סימן מסחר. מרבית הקולות שנשמעו דיברו על להפוך אותו למחייב ולנקוט צעדים מול עו"ד שיגבו שכר נמוך מזה המצוין בו – אבל הדרישה הזו לא ישימה באמת כשמנעד השירותים כללי מצומצם, ושכר שבו גם לא מציאותי ביחס להיקף העבודה הנדרש נוכח השינויים הטכנולוגיים. המסמך הנקרא "שכר הטרחה המינימלי המומלץ" צריך לעבור רוויזיה – להפוך למסמך מקוון באתר הלשכה, שבאמצעותו כל עו"ד ואזרח יוכל לסנן לפי קטגוריות תחומי משפט ושירותים משפטיים, את עלות השירות המשפטי הממוקד הנדרש לו, בצירוף הסתעפויות מתבקשות. לדוגמא:
[קטגוריה ראשונה] נדל"ן — > [קטגוריה שנייה] רכישת דירה — > [קטגוריה שלישית] דירה רשומה בטאבו : X% משווי העסקה או מינימום של Y ש"ח. הסתעפויות: עבור רישום משכנתא תוספת של Z ₪ וכיו"ב הסתעפויות.
באופן הזה התמחור לייצוג בעסקת מכר בה נדרש רישום ירושה, או כשרישום הדירה אינו מוסדר יהיה שונה וישקף הן את היקף העבודה, הסיכון לעבודה עודפת ומרכיב הביטוח ללקוח.
המחירים ייקבעו באמצעות וועודת של עו"ד העוסקים בתחום, בהשתתפות מנעד מאוזן של עו"ד צעירים וותיקים, ותוך מתן משקל אמיתי לעלות מתן השירות ולא לפי "תמיד היינו גובים X". אני מאין שאם הדבר ייעשה נכון ובהגינות – המחירים יתכווננו לסכומים שייקבעו גם ללא סנקציות על תמחור מתחת למה שייקבע.
[2] Liberalization
מתן אפשרות למי שאינם עו"ד לעסוק בעיסוק משפטי. לפי סוסקינד, במשך שנים נשמעו קריאות שמקצוע עריכת הדין הוא מונופוליסטי ואנטי-תחרותי באופן לא מוצדק (כלומר, שמוסד כמו לשכת עורכי הדין מחליט מי יכול להיות עו"ד ובעלים של משרד עו"ד, ומי לא). באנגליה הדבר הוביל לרפורמות שונות (דו"ח דיוויד קלמנטי, Legal Services Act 2007 ושינוי נוסף שיצר מוסדות שנקראים ABAs (alternative vusiness structures) שאפשרו למי שאינם עורכי דין להפוך לבעלים של משרדי עורכי דין. סוסקינד לוקח את זה גם הלאה לסטארט-אפים של אוטומציה ו- AI משפטי אבל אני לא ארחיב בזה כאן.
בישראל אני רואה את הליברליזציה באופן רחב יותר, בהנגשת התואר המשפטי באמצעות מכללות. אני ער לתיאוריות (הקונספירציה?) שהמכללות הוקמו כדי לתת מענה לילדים של עורכי דין ושופטים שלא עמדו ברף הפסיכומטרי של האוניברסיטאות, או שהן נועדו לרפד את כיסיהם של מקימי המכללות והמרצים שלהן. כך או כך, המכללות הנגישו את לימודי המשפטים לא רק למי שלא עמדו ברף הפסיכומטרי אלא גם למי שמטעמים כלכליים לא היו יכולים להרשות לעצמם לימודים אקדמאיים שמתקיימים בשעות הבוקר ואינם מאפשרים לעבוד ולהתפרנס (במיוחד למי שכבר נשוי או הורה לילדים, ונזכיר בהקשר הזה 2-3 שנות שירות צבאי חובה). אמנם יש מי שלמד באוניברסיטה ועבד אך הדבר לא נעשה ללא מתכונת עבודה גמישה והקרבה של הסטודנט בדמות זמן ואיכות הלימוד. הלכה למעשה, המכללות גידלו גם עורכי דין משכמם ומעלה, שלימודי המשפטים באוניברסיטה היו בגדר יכולותיהם האקדמיות, הפרקטיקה המשפטית מתאימה לכישוריהם, אך מגבלותיהם האישיות מנעו מהם מללמוד באוניברסיטה. כמו שגם האוניברסיטאות גידלו מי שהיו חומר אולטימטיבי לסטודנטים למשפטים, אך יצאו מהם עורכי דין לא מוצלחים או שסרחו.
כך או כך, הקמת המכללות הביאה לריבוי סטודנטים בוגרי למשפטים, שבהיעדר חלופות פנו רובם להתמחות במקצוע עריכת הדין. ריבוי המתמחים ועורכי הדין הצעירים הביא במשך השנים לשחיקה בשכר וברווחיות של משרדי עורכי דין. כאן התגלה, לדעתי, כשל שוק מסויים – מטעמי "מכובדות הפרופסיה" / "אגו" – עורכי דין, דווקא הצעירים, ביקשו להסתיר את המצב או שנמנעו מלדבר עליו בפתיחות. אולי מסיבות פסיכולוגיות כמו תקווה שמדובר במצב זמני שישתפר, מבוכה משיעור תלוש השכר אל מול שנות ההשקעה, או מתוך תקווה שאולי המצב ישתפר בעתיד הקרוב. הכוונה היא בעיקר לרמות השכר של עו"ד צעירים באזורים שאינם תל-אביב, אבל גם לקשיים של משרדים גדולים יותר שלקוחותיהם נדרשו לקצץ בתקציבים המשפטיים. בהיעדר איתותים לקהל הסטודנטים-לעתיד על שכר נמוך, היעדר יוקרה ושחיקה – המשיכה הנהירה ללימודי המשפטים, (עם או בלי עידוד מי שהדבר השתלם לו). גם לימודי המשפטים עצמם אינם מאותתים דבר – שכן הם לימודים מעניינים ומעשירים אך גם תיאורטיים ומכילים מעט מאוד רמזים לעבודת הפרקטיקה בפועל. מעטים נוטשים את הלימודים. התום הלימודים בהיעדר חלופות לעריכת דין – פונים להתמחות בעריכת דין ולעיסוק במקצוע.
התוצאה של הדברים היא ריבוי עורכי הדין, ללא מתודולוגיה בתמחור שכ"ט וללא גב מהאיגוד המקצועי בתמחור, שמגיעים לשוק שרוצה more for less [1]. הוסיפו לשוק הזה שני מוסדות ישראליים "מהמקורות" (אמיתיים או מומצאים) – "חכמה" ו- "חוצפה". והרי לך הסבר לקניבליזציה ממש עליה מלינים מדי יום בקבוצות עוה"ד הסגורות: עו"ד א' מציע הצעת מחיר, והלקוח כבר מעדכן אותו שעו"ד ב' לוקח שליש מהסכום הזה (בין זה אמת או לא). מספיק שיחות כאלה שיוצרות רושם של "הפסד פרנסה" – וגם עו"ד שמתמחר נכון – יתמחר למטה עד כדי עלות הזמן עפ"י הערכה ראשונית, אם לא (בטעות) למטה מכך.
[3] Information technology
סוסקינד לוקח את האתגר הזה לטכנולוגיות שמאפשרות לספק שירות משפטי מהיר ויעיל שלא באופן שהוא ניתן היום (עורכי דין יקרים במשרדים יקרים במרכזי ערים), ובאמצעות כלים טכנולוגיים – מאוטומציה ועד AI. ל- AI אני לא אגיע במאמר הזה אבל אני ממליץ בחום להאזין לפודקאסט "עושים היסטוריה" של רן לוי על "למידה עמוקה" (האם מחשבים יכולים ללמוד) בקישור הזה.
בישראל, נט-המשפט והכרטיסים החכמים הביאו למהפכה באופן הגשת בקשות לבית המשפט, לאופן מדידת השופטים על יעדים, וגם באופן התנהלות עורכי הדין עו"ד-לחברו. הוסיפו לכך את ה- FOMO והרצון לקבל מכל דבר פידבק מיידי – והרי לכם בקשות שמוגשות בקלות (בלי פקידה ובלי שליח באמצע [1]) עם החלטות כמעט-מיידיות (אצל מותבים מסויימים), שנצפות כמעט-מיידית (קולגות מסויימים), ותגובות מהירות (קולגות מסויימים). לצד היתרונות, בהתנהלות הזו מוקרבים כמה דברים – (1) תקשורת בין עוה"ד לחברו לפני הגשת הבקשה (יש ניסיון לתת לזה מענה בתקנות הסד"א החדשות) (2) איזון עבודה-חיים פרטיים של עוה"ד (צופה בהחלטה מכל מקום, יכול להגיב מכל מקום ולפעמים עושה את זה) (3) קושי לתמחר את העבודה בפועל, ועוד.
היבט נוסף (בישראל להערכתי) הוא שינויי חקיקה שנועדו לעדכן תהליכי עבודה ישנים, להפוך את החוק לנגיש לציבור הרחב הן מבחינת השפה עצמה (ברוח ה- Simple Language Act האמריקאי) אבל גם בהרחבת קשת הפעולות שאזרח יוכל לבצע, כנראה גם ללא עורך דין. כל התהליכים המקוונים האלה האלה יהיו כרוכים במילוי והזנת (כמעט) כל הנתונים והמסמכים הרלוונטיים בעותק דיגיטלי ובאופן מקוון. התוצאה היא כמויות מידע אדירות שכמובן "יעובדו" תחילה על ידי פקידים / שופטים בשר ודם, אך את המידע הזה גם ניתן לנתח וללמוד באמצעות "למידה עמוקה" / AI. אמנם התחייבתי לא להרחיב בעניין "למידה עמוקה" ו- AI, אבל אתן דוגמא אחת – כמו שענקית התשלומים Paypal יודעת לנתח מיליארדי פעולות תשלום ולזהות אילו מהן עלולות להיות בעייתיות ולחסום אותן או לטפל בהן נקודתית – לא מן הנמנע למשל, שרשות רישום המקרקעין תוכל לטפל בבקשות להעברת זכויות שיגישו אזרחים ללא עו"ד, תוך צירוף חוזים מקוונים, ולאשר אותן באופן מיידי ללא מגע יד אדם. נגד התהליכים המקוונים האלה אפשר לפעול בצורה הקלאסית – להתנגד ל"ליברליזציה" [2] ולהילחם בהליכי החקיקה והתיקון של התהליכים האלה מהטעם שהם פוגעים בפרנסת עוה"ד. לחילופין ניתן לקיים חשיבה אמיתית האם עורך הדין נותן ערך לציבור במסגרת התהליך הזה, והאם מי מבצע תהליך כזה אכן עושה עבודה שמוצדק לכנותה "עריכת דין".
היבט אחרון הוא הרשתות החברתיות שהוא אולי לא בדיוק היבט טכנולוגי (אולם מתחום התקשורת שהשתנתה גם היא בלי היכר לאור הטכנולוגיה), אבל מדובר בהיבט בעל השפעה מכרעת. לאחרונה היינו עדים לדוגמאות מביכות של קמפיינים של הלשכה, גוף ציבורי מקצועי ועתיר משאבים ש"התפוצצו בפנים" (בלי קשר לפרשה האחרונה). אני יכול רק לדמיין שאת ההחלטה לצאת לדרך עם הקמפיינים האלה קיבלו מי שאינם דור Y ו- Z, ללא התייעצות מספקת עם בני דור Y ו- Z וכנראה תוך עיוורון לאופן שבו נתפס מקצוע עריכת הדין על ידי הציבור הזה (נזכיר שכח הקנייה וההשפעה בו עובר לבני דור ה- Y וה- Z). התוצאה היא פיל בחנות חרסינה, שכאילו שלא הספיק קיבל גם תגבור בדמות רימון רסס. נקודת המוצא והאתגר יהיה לשקם את מעמד הלשכה והמקצוע ממקום נמוך מאוד אליו הוא הגיע בעיני ציבור צעיר שלא קונה סיסמאות ו"בולשיט". לציבור הזה יהיה צריך לפנות דרך המדיות החדשות, בצניעות, בשקיפות ותוך הוכחה שללשכה יש ערך אמיתי עבורו ("שמירה על יסודות הדמוקרטיה" זו סיסמא). מדובר בציבור שלא רוצה "שיעור אזרחות" ושיש לו טווח קֶשֶב (attention span) קצר מאוד.
לסיכום
האתגרים רבים והמלאכה מרובה – אסור להיחפז אבל צריך לקיים תהליך חשיבה כנה ורחב, לשתף כמה שיותר עו"ד שעד עתה "ישבו על הגדר" – ותיקים וצעירים – ולוודא שהמשך פעילות כל הגופים המייצגים את ציבור עורכי הדין מביאים בחשבון לא רק את האתגרים המיידיים, אלא גם את הרחוקים יותר, שאינם רחוקים כפי שהרבה מאיתנו חושבים.
